החלטה בתיק בר"ע 654/05

1.         לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להידחות, מבלי שהיא תידון לגופה ומבלי לבקש את תשובת המשיבה, שכן אין מקום להתיר הגשת ערעור על החלטת הביניים נשוא הבקשה.

2.         בית משפט השלום דן בבקשת המבקשת (הנתבעת) לדחות את התביעה נגדה מחמת התיישנות. בתביעה נתקבעו נזקים שנגרמו למשיבה, לטענתה, כתוצאה מחדירת מים לנכס אותו היא שוכרת. בית משפט השלום החליט לדחות את הטענה בדבר התיישנות התביעה. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור. לטענת המבקשת, הבקשה מעוררת "שאלה משפטית עקרונית הנוגעת לאופן שבו פירש בית המשפט קמא את סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958". בית משפט השלום פסק, כי המשיבה יכולה ליהנות מהארכת תקופת ההתיישנות מכוח הוראת סעיף 15 הנ"ל, גם כאשר בהליך הקודם התביעה הוגשה כנגד המבוטחת של המבקשת, ולא נגד המבקשת, וגם כאשר ההליך הקודם הסתיים במתן פסק דין המחייב את המבוטחת, פסק דין שניתן בהעדר הגנה או מחמת אי-התייצבות.

כאמור, עמדתי היא שאין מקום להתיר הגשת ערעור בשלב זה של ההליכים ויש להמתין עד למתן פסק דין סופי בטרם ניתן יהיה להביא את המחלוקת לפני ערכאת הערעור. לא ניתן לשלול את האפשרות שלאחר מתן פסק הדין, וכאשר התמונה השלמה תהיה ברורה לכל הצדדים, לא תראה המבקשת עוד טעם בהעמדת הסוגייה לבחינת ערכאת הערעור, או שהתביעה תדחה מטעמים אחרים וכו'. גם לא נטען ע"י המבקשת שההליך שעוד אמור להתנהל בבית המשפט השלום הוא הליך מסובך במיוחד, או עלותו רבה במיוחד, כך שיש טעם מיוחד לסטות מההלכה המפורטת להלן ולהכריע בשאלת ההתיישנות כבר עתה גם בערכאת הערעור.

3.         מסקנתי, כי אין מקום ליתן למבקשת רשות לערער עתה, שכן דרכה תהיה פתוחה לערער על החלטתו של בית המשפט במסגרת ערעור בזכות עם סיום ההליכים, מעוגנת בפסיקת בית המשפט העליון.

העקרון המנחה הוא, ש" ככלל, זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליך בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל, דינים-עליון, כרך ס, 726). לפיכך, הלכה פסוקה היא, כי, ככלל, אין להתיר הגשת ערעור בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכאה הראשונה גם בענין גובה הפיצויים, אף אם קבלת העמדה לפיה אין חבות תייתר את הצורך להמשיך ולהתדיין בנושא הפיצוי (שם, וכן: רע"א 6905/01 המרכז הרפואי סורוקה ואח' נ' גזית ואח', דינים-עליון, כרך סב, 812; רע"א 4453/00 ציון חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שטיין, תקדין-עליון, 2000(2), 91). ההגיון שביסוד הלכה זו חל גם במקרה דנן. רק לאחר שיתברר האם המשיבה אכן זכאית לסכום אותו היא תובעת, כולו או מקצתו, יתברר גם סופית הצורך בבחינת סוגיית ההתיישנות ע"י ערכאת הערעור.

בהערת אגב אוסיף, כי החלטתו של בית המשפט בטענה המקדמית שהעלתה המבקשת, טענת ההתיישנות, אינה אלא החלטת ביניים ולא סוף פסוק, והלכה היא, שגם אם נפסק, במסגרת החלטת ביניים, כי תובענה מסויימת לא התיישנה, אין הערכאה הדיונית מנועה לחזור ולהידרש לשאלה האמורה, ואף להגיע למסקנות שונות, אם מתקיימות נסיבות  שתצדקנה הערכה מחודשת של הענין, כגון אם במהלך שמיעת הראיות, כאשר מתבררת התובענה לגופה, מתבררות עובדות נוספות שיכולות לשפוך אור על סוגיית ההתיישנות (ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' סמסונוב ואח', פ"ד  כ"ח(2) 228, בעמ' 234). גם מטעם זה אין מקום ליתן רשות ערעור.

באחת הפרשות עמד כב' השופט גרוניס על המדיניות הראויה במקרים כגון דא. במסגרת החלטה ברע"א 2459/04 אלה ר. הנדסת בנין והשקעות בניין בע"מ נ' פקיד השומה בירושלים, תקדין-עליון, 2004(2), 1324, נדונה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה שניתנה בסיום שלבו הראשון של ההליך שהדיון בו פוצל בערכאה הדיונית. בסיום שלב זה הוחלט לדחות טענה שאילו הוכרעה לטובת המבקשת היתה מביאה לסיומו של ההליך. בית המשפט העליון פסק בעניין זה כדלהלן:

"אילו ניתן לומר מיד, כי על פני הדברים טעה בית המשפט המחוזי, אפשר שהיה מקום לפתוח את שעריה של ערכאתנו כבר בשלב הנוכחי. ברם, הענין מורכב ואין לומר כי זכייתה של המבקשת היא מובטחת או קרוב לכך. יתר על כן, יתכן ודווקא היעתרות לבקשה לרשות ערעור תביא להתמשכותם של ההליכים. טענה מעין זו שמעלה המבקשת להצדיק מתן רשות ערעור עשויה לעלות במקרים לא מעטים בהם מתנהל דיון מפוצל. הכלל הוא, בכפוף לחריגים, כי ראוי שההליך יתנהל עד תומו. המקרה הנוכחי אינו מצדיק סטייה מהכלל. ראוי אף לזכור, כי יתכן ובסופו של ההליך בערכאה הדיונית תזכה המבקשת".

עולה מהאמור לעיל, שכאשר מדובר בהחלטת ביניים, אין זה ראוי, ככלל ולמעט במקרים חריגים, שערכאת הערעור תבחן החלטה זו במסגרת בקשת רשות ערעור (גם אם קבלת בקשת רשות הערעור וקבלת הערעור עשויים לייתר את המשך הדיון בערכאה הדיונית). עמד על כך כב' השופט ד"ר ש' לוין בספרו תורת הפרצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים, תשנ"ט, סימן 182, בעמ' 176-177, כדלהלן:

"ניסיון החיים מלמד ששאלה שהיתה חשובה בעתה איבדה מחשיבותה לאור התפתחויות נוספות, מאוחרות יותר במשפט, וההליך הגיע לקצו מבלי שבית המשפט (גם לא בערכאה הראשונה) נדרש להחליט בשאלה נשוא הבקשה, ובסופו של דבר אפשר יהיה במידת הצורך לערער על ההחלטה במסגרת פסק הדין.

...

איזון האינטרסים של הפרט והאינטרס של הכלל מחייב את המבקש להראות במקרה זה שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית, שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי ערכאות בענין שלא קבע סופית את זכויות בעלי הדין".

כאמור, אין להתעלם מהאפשרות כי התביעה כנגד המבקשת תדחה בסופו של דבר מטעם זה או אחר, כך ששאלת ההתיישנות לא תהיה עוד רלוונטית. אין להתעלם מאפשרויות שונות אחרות לסיום ההליך, שגם הן תייתרנה את הצורך לבחון את שאלת ההתיישנות בערכאת הערעור. אין מקום לעכב עתה את בירור התובענה בערכאה הראשונה כדי שסוגיית ההתיישנות תבחן לגופה בערכאת הערעור (ובמקרה כזה אף נראה כי עדיף היה שהבירור יעשה על ידי מותב תלתא, שכן אם תתקבל טענת המבקשת המשמעות היא שהתובענה תידחה, ויתכן שהעיכוב יהיה אף משמעותי יותר).

ככלל, ראוי שמכלול הסוגיות שעמדו לדיון בערכאה הראשונה יובא לבחינת ערכאת הערעור בהליך אחד. הדבר מאפשר לערכאת הערעור לבחון את כלל המחלוקות, תורם לייעול ההליך השיפוטי (הן בערכאה הדיונית והן בערכאות הערעור) ומונע סבוכים מיותרים של הליכי ערעור נוספים (ראו, למשל, הסיטואציה שנדונה בהחלטת רשם בית המשפט העליון בע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 295).

4.         לנוכח כל האמור לעיל מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות מבלי להכריע בגופן של הטענות ואף מבלי שיהיה צורך לקבל את תשובת המשיבה (תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). בנסיבות הענין אין צו להוצאות.  

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים .

ניתנה היום, ה' באדר ב, תשס"ה (16 במרץ 2005), בהעדר הצדדים.